אודות

חיי הנפש שלי החלו בגיל 17 בערך, כשהתגלגל לידיי הספר של ג'יימס קלאוול, שוגון. בספר זה נתקלתי לראשונה ברעיונות של הזן בודהיזם והוקסמתי מהם לגמרי. באותה עת לא היה בידי לעשות משהו בעניין: הייתי שקוע בלימודים ובהכנה לבגרויות, ובזמנו לא עמדו לרשותי אינטרנט או חנויות של עידן חדש או דרך אחרת שבה אוכל ללמוד עוד על הנושא הזה. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל ושכחתי מהעניין. רצה הגורל ודווקא בצבא פגשתי קיבוצניק חביב שפתח בפניי עולמות שלא הכרתי עד אז והחזיר אותי, בסופו של דבר, אל חלום הזן בודהיזם. כך, כשסיפרתי לו שכואב לי הגב, הוא הכיר לי את שיטת פלדנקרייז המופלאה; כשסיפרתי לו על משבר נפשי שעברתי באותו זמן, הוא הכיר לי את המושג 'לא־מודע' ונתן לי לקרוא את הספר פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש של הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן. לא שמעתי עד אז על הלא־מודע, אבל בהחלט לא רוויתי נחת מהעולם שבו חייתי, וגילוי קיומו של הלא־מודע נדמה בעיניי לפתח להבנת העולם כולו. הצבתי לי יעד: להיכנס בפתח הזה ברגע שאוכל. בינתיים, ידידי הכיר לי ספר מאיר עיניים נוסף: הגל השלישי מאת אלווין טופלר. בזכות הספר הזה, התחלתי להרגיש שההיסטוריה של האנושות, שנלמדה בבית הספר בצורה מקוטעת וחסרת הקשר, הפכה עבורי למשהו הגיוני וסדור הרבה יותר. הרגשתי שאני מתחיל להתמצא בעולם שבו אני חי. זו הייתה טעות, כמובן, כפי שהתברר לי בהמשך.

​

מייד לאחר שחרורי מהצבא רצתי לחנות אקדמון באוניברסיטה העברית והזמנתי מחו"ל את הספר תולדות התודעה (The History of Consciousness) של אריך נוימן. חלפו כחודשיים תמימים עד שהוא הגיע, וכשהוא היה סוף־סוף בידיי ישבתי יום אחר יום בסלון שבבית הוריי וקראתי בו, ולאט־לאט יצאתי מדעתי בלי שאף אחד הרגיש, כולל אני עצמי. למזלי, לנפש שלי יש יותר שכל ממני, וברגע האחרון לפני שהשתגעתי לגמרי הצטרפתי לידידי מהצבא, שייסד עם המורה שלו לפלדנקרייז וזן גרעין להקמת קיבוץ על פי עקרונות הזן בודהיזם.

​

ההתחלה בקיבוץ הייתה קשה עבורי. המשכתי את תהליך הקריאה וההשתגעות שלי, שהסתיים בדרך נס לא במוות אלא ב"סאטורי". זהו מונח מהזן היפני שפירושו "הארה ראשונית על אודות טבעו האמיתי של העולם". המורה החדש שלי לזן, שהסביר לי את מצבי ואת המונח הזה, הזהיר אותי שזוהי רק ההתחלה של תהליך ההתפתחות הנפשית שלי. בנקודת זמן זו הייתי ברקיע השביעי ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני ולמה הוא מטריד את שלוותי המופלאה. למצער, הוא לא טעה, ונדרשו לי שנים רבות להבין על מה הוא דיבר.

​

​בקיבוץ למדתי על הקשר בין הגוף לנפש ועל הקשר בין דימוי פיזי לדימוי נפשי. התחלתי להכיר את הגוף שלי ולעבוד איתו בדרכים שונות. לאט־לאט הזדקפתי ונפתחתי, פיזית ונפשית. כמו כן, התנסיתי במדיטציה אך לא התמדתי בפרקטיקה זו בשלב זה של חיי. החיים בקיבוץ היו מלאי עשייה שאת פִּשרהּ הבנתי רק בדיעבד לאור התיאוריה של ד"ר הארוויל הנדריקס שמחלקת את הביטוי של אנרגיית החיים לארבעה תחומים: חשיבה, עשייה, רגש וחישה.

​

בבית שבו גדלתי, הדבר היחיד שיכולתי לעשות בלי שיילקח ממני היה לחשוב, וזה בדיוק מה שעשיתי כל חיי עד אז: חייתי בעיקר בתוך הראש שלי, וכל יתר תחומי החיים פשוט לא התפתחו אצלי כראוי. בדיעבד, ובזכות התובנות שלמדתי מהנדריקס, הבנתי שבקיבוץ ריפאתי את תחום העשייה שלי. משסיימתי לעשות זאת, לאחר כעשר שנים בקיבוץ, הרגשתי שלשלב הבא של חיי דרושה אישה ושבלעדיה לא אוכל להמשיך את ההתפתחות הנפשית שלי – או כפי שהבנתי בהמשך – את תהליך הריפוי שלי. אבל מציאת בת זוג כשחיים בקיבוץ שכוח־אל זו משימה בלתי־אפשרית כמעט. לכן חזרתי לירושלים והתחלתי לחפש בת זוג. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי וכבר התייאשתי, אבל אז – בדיוק אז – מצאתי אותה. ניתן לקרוא על כך בבלוג של אשתי, המלחינה מרב כהן-הדר: הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית.

​

חיי הזוגיות והנישואין שלנו הניבו עבורנו אין־ספור הפתעות, רבות מהן לא נעימות כלל. חווינו את שלב ההתאהבות (איזה כיף!!) ומשם המשכנו בבלי דעת לשלב מאבקי הכוח (איזה באסה!!) שהלכו והחריפו עם הזמן. אני לא יודע אם היינו מחזיקים מעמד בזוגיות שלנו אלמלא נתקלנו בכמה ספרים משמעותיים מאוד ששינו לחלוטין את חיינו: הורים מרעילים מאת ד"ר סוזאן פורווארד, וסדרת הספרים של ד"ר הארוויל הנדריקס, ובפרט הספרים לשמור על האהבה הזאת ולבסוף מוצאים אהבה – מדריך לזוגות. הספר הורים מרעילים הראה לנו שהסבל שאנו חווים בחיינו בכלל ובחיי הזוגיות בפרט אינו גזֵרה משמיים אלא תוצאה של ההורות הרעילה שחווינו. הורה מרעיל הוא הורה שמנצל את ילדיו לסיפוק הצרכים שלו, הרגשיים או הפיזיים. אם ההורה הוא מרעיל מאוד, התוצאה עלולה להיות קטסטרופה מוחלטת לילד התמים, שנעשה לקורבן על לא עוול בכפו. ד"ר פורווארד נותנת כלים מצוינים להבנת הבעיה ולהתמודדות איתה. כמעט כולנו חווים מידה מסוימת של הורות רעילה, ולכן כמעט כולנו סובלים מפצעים רגשיים בתחומים שונים, כך מסביר ד"ר הנדריקס בספריו. היופי בספריו הוא שהם מעניקים כלים מעשיים ופשוטים שמאפשרים לרפא את פצעינו הרגשיים באמצעות ריפוי פצעי הילדות של בן או בת הזוג שלנו, וכך לחזור לשלמותנו המקורית כפי שהייתה טרם הפציעה הרגשית שנגרמה לנו. אשתי ואני קראנו את ספריו של הנדריקס ועשינו את התרגילים שהוא מציע. למדנו להכיר את פצעי הנפש שלנו וגילינו שיש סימטריה מלאה בין הפצעים שלנו, כך שפצע של האחד מגרד בדיוק את הפצע של השני, ובצורה מכאיבה ביותר! אבל במקום להתגרש כדי להפסיק את הכאב שהסבנו זה לזו, בחרנו להישאר יחד ולטפל בפצעים בשיטה שמציע ד"ר הנדריקס כחלק מהזוגיות שלנו. בחרנו לעבור דרך הכאב כדי להגיע לריפוי, ואכן עם הזמן, לאט ובשיטתיות, ריפאנו חלק ניכר מהפצעים הרגשיים החמורים שנגרמו לנו בילדותנו ושהעיבו כל כך על חיינו המשותפים.

​

אחרי עשרים ושבע שנים של ריפוי מתמשך אני יכול לדווח על שתי מסקנות: האחת, שאפשר בהחלט לרפא את הנפש במסגרת הזוגיות. בהחלט אפשר "לשמור על האהבה הזאת", וכל תחום שריפאנו הפך עבורנו מגיהינום עלי אדמות לגן עדן, כך שקיבלנו תמורה נהדרת להשקעה ההדדית זה בזו. המסקנה האחרת היא שתהליך הריפוי הזה צורך זמן ואנרגייה רבים מאוד, תלוי בחומרת הפציעה הרגשית של בני הזוג. במקרה שלנו, העלילה הפנימית הייתה כל כך דומיננטית שלא הייתה לנו כמעט עלילה חיצונית במשך שנים רבות.

​

כתיבת הספר מדינה צפה והוצאתו לאור מהווים עבורי חזרה למעגל החיים וגם מעין יציאה מהארון, מכיוון שבבית שבו גדלתי היה תחום היצירה והאמנות בעייתי מאוד. התברר לי שיש במשפחה שלי טראומה קשה בתחום היצירה, טראומה שחוזרת כמה דורות אחורה. בנוסף, הבנתי שכאשר חוסמים את היצירתיות של ילדים שהם אמנים מטבעם הם עלולים להפוך למפלצות בבגרותם, בייחוד אם הם בעלי עוצמה נפשית גדולה. קל להבין כיצד אנשים חסומים כאלה הופכים בסופו של דבר להורים מרעילים שחוסמים גם את היצירתיות של ילדיהם. נזקקתי לשנים רבות להתגבר על המחסומים הנפשיים שהציבה בפניי ההורות הרעילה שחוויתי ושמנעה ממני להגשים את עצמי כיוצר, כפי שמפורט במסע שלי אל הכתיבה.

​

מה הלאה? בעבר השתוקקתי בכל מאודי לתקן את העולם, שהיה מקולקל ביותר בעיניי. זו הייתה אחת הסיבות שבגללה אהבתי את הרעיון של הקמת קיבוץ מסוג חדש, חברה אידיאלית שתהווה דוגמה ומופת לכולם. זו גם הייתה הסיבה העיקרית שבגללה בחרתי ללמוד חינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה: חינוך – במטרה ללמוד כיצד לתקן את העולם, וסוציולוגיה – במטרה להבין כיצד ליישם את הידע בקנה מידה רחב. חשבתי גם לכתוב ספר שיהיה מעין מדריך לתיקון העולם, ואפילו התחלתי בכתיבתו, אבל עם הזמן הבנתי שאם אצליח אי פעם לתקן משהו בעולם הזה, כנראה שיהיה זה רק את עצמי, וגם זה לא בטוח. לפיכך, אימצתי בינתיים את אמירתו של מהטמה גנדי – מי שרוצה לראות שינוי בעולם צריך להתחיל בעצמו – וזה מה שאני עושה כיום. אני עוסק במלאכת תיקון העצמי, ואמשיך לעשות זאת עד שאתקן את כולי ואגיע לנירוואנה.

​

אני מקווה לפגוש אתכם שם 😊