המסע שלי אל הכתיבה ומה הלאה
המסע שלי אל הכתיבה החל לפני עשרות שנים כשסיימתי למלא את חובותיי לחברה הישראלית, כלומר אחרי 12 שנות לימוד ושירות צבאי. לראשונה הייתי חופשי להחליט מה אני רוצה לעשות בחיי, והשאלה הראשונה שבה הרהרתי הייתה: מה הטעם בחיים? לאחר שחשבתי על הדברים בהיגיון צרוף הגעתי למסקנה שרק האמנות היא נצחית ולכן אני רוצה להיות אמן. מאחר שלא ידעתי לעשות שום דבר מלבד לכתוב, החלטתי שאני רוצה להיות סופר. כל זה התרחש בשנת 1988. ואכן התחלתי לכתוב, אבל הקשיים היו רבים. מייד עם תחילת התנסותי בכתיבה נתקלתי בתופעה שאת שמה למדתי רק שנים רבות לאחר מכן: "מחסום כתיבה". בזמנו הייתי חסום כל כך שלא ידעתי שאני חסום אפילו. הכתיבה הייתה איטית ומאומצת וחשבתי לעצמי שבקצב כזה אזדקק לזמן פנוי רב לכתיבה, דבר שנראה לי בלתי־אפשרי כשאני נאלץ לעבוד לפרנסתי. באותו זמן התחלתי להתעמק בפסיכולוגיה היונגיאנית ועלה בי חשד ראשוני שיש לי נפש ושהיא דורשת התייחסות משמעותית.
ההצטרפות לגרעין שביקש להקים קיבוץ על בסיס הזן בודהיזם פתרה עבורי את שתי הבעיות בבת אחת: חשבתי לעצמי שככה יהיה לי זמן לכתוב ואוכל גם לבחון את הנפש שלי לעומק דרך הזן. די מהר התברר לי שלא רק שיש לי נפש אלא שהיא כולה שדה מוקשים: לא ניתן לזוז בלי שמשהו מתפוצץ לי בפרצוף. לא פלא שהיה לי מחסום כתיבה איום ונורא! התחלתי בעבודה הקשה והמייגעת של נטרול מוקשים בנפש, זה אחר זה. עם הזמן שקעתי בעבודה זו עד ששכחתי בכלל מה רציתי לעשות בעולם הזה ושכחתי לגמרי מאמנות ומכתיבה. במקום זה נעשיתי קיבוצניק וחקלאי, אחר כך עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לירושלים, ובהמשך הלכתי ללמוד באוניברסיטה (קצת נחת להורים). אחרי כמה שנים והתנסויות שונות, הבנתי שאין לי מה לחפש בעולם האקדמי והחלטתי לוותר על המשך לימודיי. בשלב זה ידעתי כבר מה לא מתאים לי, אבל לא ידעתי עדיין מה כן מתאים. המשכתי בחיפושים. למשל, היה לי חלום ישן להיות טבח אז ניסיתי להיות עוזר טבח בבית מלון. התברר לי שנחמד להעמיד סיר של מרק בבית, אבל שטיפת ירקות או קילוף בצל במשך יום שלם, יום אחרי יום, פשוט שעממו אותי. ובכל זאת, הרי צריך להתפרנס ממשהו. שברתי את הראש בשאלה מה אני אמור לעשות עד שנזכרתי שאני בעצם מתרגם בהכשרתי, והתחלתי לעסוק בכך. בתקופה זו פתחתי עסק עצמאי בשם יואב תרגומים שהתרחב כמעט מייד לעריכה, וכיום אני נותן בעיקר שירותי עריכה לחוקרים באקדמיה ולסטודנטים לתואר שלישי.
נזכרתי בשאיפות האמנותיות הישנות שלי רק אחרי שפגשתי את אשתי, שהייתה כבר אז אמנית (המלחינה מרב כהן-הדר), ובהמשך התברר לי שהבחירה הלא־מודעת שלי במוזיקאית לא הייתה מקרית כלל, כפי שמתואר במאמר של אשתי, "הזוגיות ככוח ריפוי הדדי". הצד האמנותי שלי החל להתבטא בתחילת שנות האלפיים, כשהתעורר בי זעם גדול על הפיגועים הבלתי־נגמרים ועל מה שנראה לי תגובה הזויה לגמרי של החברה הישראלית לעובדה שהמדינה כולה הפכה למטווח ברווזים, והברווזים הם אנחנו, היהודים. בתגובה, נבעו ממני בפתאומיות קטעי סאטירה פוליטית, ובשנת 2004 אף פתחתי אתר סאטירה בעברית שנקרא "למות מצחוק", שהעליתי אליו הרבה כתבי סאטירה מפרי עטי. האתר לא הצליח, ובסופו של דבר השתעממתי: החברה הישראלית נתקעה במעגל שבו היא נכשלת שוב ושוב בפתרון בעיותיה, ומנגד אינה מוכנה לנסות אופציות אחרות. כמו כן, הפיצול וההקצנה שהלכו וגברו בחברה שלנו (ובתרבות המערבית בכלל) הצביעו גם הם על כך שאין שום טעם בסאטירה פוליטית בשעה זו. לכן סגרתי את האתר והקמתי בלוג באנגלית שבו כתבתי מאמרים על תיקון החברה הישראלית. בבלוג זה יישמתי תובנות מהמסע האישי שלי לפיתוח מודעות עצמית וכן מהמסע המשותף עם אשתי להבנת הבעיות ביחסים בינינו ולפתרונן. לאחר כמה שנות כתיבה מסוג זה סגרתי את הבלוג, שלא עורר הדים.
בשנת 2008, באופן ספונטני לגמרי, קמתי בוקר אחד והתחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי. הפעם הכתיבה הייתה חלקה לגמרי, ללא שום חסימות או עכבות, ממש כמו מתוך חלום. אני אפילו לא יכול לומר שכתבתי את הספר הזה – הוא פשוט נכתב מעצמו. הרומן הקצר, שנכתב באנגלית ונקרא The Jewminator (בעברית: יהודי קטלני), עוסק ברואה חשבון ישראלי־אמריקאי, שמגלה בהתקף זעם מטורף שיש לו כוח־על יחיד במינו. הוא מנסה להשתמש בכוח הזה כדי לתקן את העוולות הרבות שהוא רואה סביבו, אך ניסיונותיו גורמים נזק לא פחות מאשר תועלת, והוא נעשה גורם המאיים על מדינת ישראל עצמה עד לעימות הסופי, הגורלי, בינו ובין הרשויות. סיפור זה פורסם באתר "Smashwords" אבל הסרתי אותו משם כעבור זמן קצר מתוך הבנה שאני כלל לא בשל עדיין ליציאה לאור.
בשנת 2012 ניגשתי לכתוב את הסיפור השני שלי, שמתאר את הרפתקאותיה של קבוצת גיבורי־על טבעוניים. הייתי אז בעיצומה של תקופה טבעונית בחיי, ועלה בדעתי שאם אנו, הטבעונים, רוצים חברה טבעונית, אנחנו צריכים לבסס גם תרבות טבעונית. הסיפור הזו היה תרומתי לעניין. הוא נכתב באנגלית וטרם פורסם. לאחר מכן כתבתי סיפור טבעוני נוסף על תרנגולים אינטליגנטיים שמגיעים מגלקסיה אחרת וכובשים את כדור הארץ. הם צדים בני אדם, שמהווים עבורם מזון טעים ומזין, ואפילו מגדלים אותם בלולים. הסיפור מבוסס על ניסיוני כלולן פיטום, אבל הוא יצא מטיפני ומשעמם מדי ולכן גנזתי אותו, אבל לא לפני שהזמנתי עטיפה לספר:
גם סיפור זה נכתב באנגלית, שפה שבה יותר נוח לי לכתוב. למעשה, רוב הזמן אני קורא וכותב באנגלית, לא בעברית. באותה שנה כתבתי סיפור נוסף על שתי נשים שחוות טראומה וחוברות זו לזו במטרה להילחם בפשע. העלילה מתרחשת בירושלים ומציגה את דמותו של הבלש קמינסקי, שהופיעה בסיפור יהודי קטלני ושהתחבבה עליי מאוד. אומנם סיימתי את כתיבת הסיפור בזמנו, אבל אשתי, שהיא קוראת הבטא הראשית שלי, הסבה את תשומת לבי לכך שאין כאן סיפור של ממש אלא איש שמסתובב בעיר ואוכל כל הזמן במסעדות. וזה נכון. הייתי אז עמוק בתקופה הטבעונית שלי וכנראה הייתי רעב כל כך לבשר שאכלתי דרך הגיבור שלי. אני רוצה לחזור לסיפור הזה ולנסות לסיים אותו כי אהבתי את הדמויות שבו וההתחלה שלו מצוינת.
בשנת 2015 התחלתי לכתוב את הסיפור הראשון של הספר מדינה צפה. הכתיבה נמשכה תשע שנים, בהפסקות, ובמהלך התקופה כתבתי שבעה סיפורים נוספים, כמתואר כאן.
מה הלאה? מייד לאחר שסיימתי את הסיפור הראשון שלי (יהודי קטלני) בשנת 2008, התחלתי לכתוב רומן (באנגלית) העוסק ביתום שננטש על מפתן ביתן של שתי מכשפות הגרות בעיירה קטנה בארה"ב. הסיפור מתאר כיצד המכשפות מאמצות את התינוק חסר האונים ומגדלות אותו להיות עבד שלהן. בהמשך מתואר המאבק שלו להשתחרר מהן ואף לשחרר את אנשי העיירה כולה מהצל הנמצא ביער הסמוך ומעיב על חייהם שנים רבות. בזמנו הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את עוצמת הרגשות שעלו בי תוך כדי כתיבת הסיפור הזה ולכן הנחתי אותו בצד. כעת אני מרגיש שאני יכול וצריך לחזור אליו ולסיים את כתיבתו.
נוסף לזה, חשבתי שאחרי שאסיים את הספר מדינה צפה לא תהיה לי סיבה לכתוב שוב ספר בעברית, אבל בפסח שעבר הגעתי למסקנה שנמאס לי לגמרי מההגדה הרבנית המקובלת והתחלתי לעבוד על כתיבת הגדת פסח אלטרנטיבית עבור יהודים מאמינים־חילונים. הגישה הבסיסית שלי בעניין הזה היא שסיפור מיתולוגי על חירות צריך לעסוק בחירות ולא ברבנים, ושבעידן שלנו יש לשים דגש על חירות אישית. בהגדה הרבנית אין זכר לחירות אישית, ולכן החלטתי ליצור אלטרנטיבה משלי. זהו פרויקט מתמשך ואיטי שיפורסם בחלקים, ככל שאתקדם בו. אם אצליח לסיים את הפרויקט הזה, הוא יהיה אולי ראוי לפרסום כהגדה חירותית.